בשנה האחרונה היימו עדים לאשליה שהציבור חי בו שלמגיפה ישנה נושנה (SARS) יש פתרון קסם. תחילה הייתה אשליה שאם רק נחזיק עוד קצת זמן בסגר הקורונה תיעלם מחיינו והתוצאות היו הרסניות . אפפה אותנו התחושה ש״כולנו סובלים בשביל כולנו״. ה סבל והאיפוק יביא את המגיפה לסיומה ונחזור למה שהיה קודם. רק סבל מתמשך של כולנו וקריסת בתי עסק ו הקרבה תביא את הנחמה. ספונג׳ה עם הופעת החיסון נוצרה האשליה שיש לחסן את כל כל כל האוכלוסיה ורק כך תיעלם המגיפה. Every last one of you. ספונג׳ה. מעל כל האשליה הזו חולשת האשליה שדברים יחזרו לקדמותם, שאנשים יחזרו למות פחות. אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת - המציאות היא שהחולי הוא חלק מהחיים. לא נצליח למגר חולי באשר הוא אם רק ״נתאמץ ממש חזק״. אין לנו ברירה אלא לקבלו כresident במצודתנו. אדם שפגש מחלה כרונית נאלץ לקבל זאת, אם יילחם חזק מדי הוא פשוט לא יחיה. חברה שפגשה מגיפה נאלצת לקבל זאת, אם היא תלחם חזר מדי היא פשוט לא תחיה. אז מה עושים? בגדול - סוג של כלום. בקטן - לומדים להתרגל לעבודה שאין הרבה מה לעשות ועשיית כלום היא בהחלט אופציה ...