אז... מה הנזק? (4) או: מעגל הנשרים

 כעת, משמניתי את נזקי הטיפול במגיפת הקורונה, מניתי את נזקי המגיפה עצמה ועמדתי על הבלבול בינהם אני מתפנה להצהיר את דעתי הבוטה. (בטרם זאת אבקש מכל מי שממשיך, לקרוא את שלושת הפוסטים הקודמים בסדרה - הלינקים ממש במשפט הקודם):

זה לא היה שווה את זה

לא רק שזה לא היה שווה את זה, אין בויכוח הזה כל צורך במספרים. 

אבל המספרים ישנם - לא כעת, כעת נעסוק בפילוסופיה. 

עוד תגיע העת.

רבים כבר הציגו אותם בצורה מאוד משכנעת, אני אציג אותם ממש בפוסטים הקרובים

הדיון על מספרים הוא דיון סרק שגורר את כולנו למלחמות על הנתונים ומרחיק אותנו מדיון איכותי על בשביל מה אנחנו חיים פה.

הבקשה למספרים בויכוח הוא כמו לבקש קוארדינטות GPS מספריות כדי להבין שאבדת כשאתה כבר עמוק במדבר ונשרים חגים מעל ראשך. 

לשם כך לא אכנס למספרים, במקום זאת - אצביע על הנשרים, הם בולטים וזועקים.

נשר ראשון:

המגיפה הינה סטטיסטית ופוגעת בחלק חסום ולא עצום מהאוכלוסיה - גם לפי ההערכות הכי פסימיות, עמן אני כמוןבן לא מסכים וקורא להן הערכות יתר - זו אינה מגיפה שמביאה עמה אפוקליפסה משנה מציאות. לראייה - ציבורים שלמים שלא הקפידו כלל על הנחיות משרד הבריאות לא הוכחדו, ואם נרשמה בהם תחלואה גבוהה יותר זה מסתיים בזה - נרשמה תחלואה גבוהה יותר הטיעון שלי פה הוא שלא הייתה קטסטרופה ו״תחלואה גבוהה יותר״ לא נכנסת תחת הקטגוריה הזו

לעומת זאת, נזקי הטיפול הם גורפים וכוללנייים ופגעו בכולנו.

בהחלט הייתה כאן קטסטרופה. ודאית. לחלקנו בלתי הפיכה וקטסרופלית - מי שלא מבין את זה חי בבועה ומרשה לעצמו להניח שנזקי הטיפול הינן רק מטרד משל זבוב שנחת לנו על האף.

הילדים של כולנו הפסידו שנת לימודים. כולנו היינו תחת מעקב שב״כ - פגיעה אנושה שאין להחזיר במרקם העדין של הדמוקרטיה. כולנו ישבנו בסגר ולא ביקרנו את היקרים לנו. כולנו חבשנו מסיכות ולא חייכנו זה לזה כמעט שנה תחת הסיסמא הרובוטית ״ריחוק חברתי״. כולנו נפגענו כלכלית - אם במישרין ואם בעקיפין: העצמאים במישרין ולקוחותיהם, כולנו -  בעקיפין. 

כולנו כמעט גם זכינו לתענוג המפוקפק של ישיבה בבידוד. לא טסנו. לא צרכנו תרבות. מפלס החרדה עלה. הפעילות הגופנית צנחה. הקדשתי לכך פוסט שלם, חבל לחזור על כך. ובנוסף לכל כולנו נאלצנו לבחור בין לקיחת טיפול רפואי שהוחלט עבורנו לבין חיים בנידוי חברתי ותרבותי

האם כל דעותי היו משתנות לו היה מדובר במגיפה שמציבה בפנינו אפוקליפה? 

בודאי שכן. 

הבעיה פה היא שהסקנו כחברה מוקדם מאוד שהמגיפה הינה קטסטרופלית מתוך צפיה במדינות כמו סין, איטליה וארה״ב, נכנסנו לחרדה ופאניקה מהתקשורת העולמית והחלטנו על דרך פעולה דראסטית. דרך הפעולה לא עודכנה בכלל על אף שראינו כי המפלצת אינה מפלצת. 

בלי להכנס לדעותיי על החיסון - ההחלפה של סגר בחיסון אינה מהווה שינוי אמיתי, נהפוכו - פתאום כבר לא דיברו על ״השטחת העקומה״, הנרטיב השתנה מיד ל ״מי שלא מתחסן הינו סכנה עבור סובביו״, במילים אחרות - בין אם את מסכים לחיסון או ממתנגדיו - לא ניתן להתווכח עם כך שהנרטיב החדש הוסיף דלק לפאניקה.

כעת לנשר יותר פילוסופי מקברי ויותר אולי קשור לריקודים היומיומיים האישיים שלי עם המוות ועם החולי (גדול על הפוסט הזה, נגיע לזה אולי פעם):

נזקי המגיפה הם בעיקרם נזקי חולי ומוות - נזקים שאמנם הינם בלתי הפיכים לחלוטין, אך הם פרטיים והם מנת חלקנו, כולנו מתים - זה חלק מהחיים, חלקנו מוקדם יותר.

עם המוות אנחנו מתורגלים כחברה להתמודד, 

אף אחד לא שורד את החיים. זה אולי נשמע ציני אך טיפול במגיפות זה בדיוק בדיוק מתי שאנו צריכים לשייף את תערי הפילוסופיה הפרטית והחברתית שלנו ולחשוב על הפרט מול הכלל. נזקי הטיפול הם נזקים שהם בבסיס המרקם החברתי העדין אותו לא ניתן לתקן. ההערכה העצומה שניתנה לחיי אדם מול מרקם אזרחי בטיפול במגיפה שמה ללעג את המשפט שהמדינה, לכאורה, שמה כנר לרגליה ״טוב למות בעד ארצנו״ והחליפה אותו ב״טוב להקריב את ארצינו כדי לא למות״. 

חברה בריאה קשה לייצר ומרגע שהרסת אותה השיקום הוא לעיתים פשוט בלתי אפשרי

ראו את השפעת האפליה של שנות ה50 בדמות ילדי תימן, המעברות והדי די טי, תקופת מפא״י, רצח רבין, ההתנתקות - מכל אלה טרם הבראנו והשסעים עוד מתאחים גם 20 שנה ויותר אחרי

הטיעון שלי שארצנו והחברה בה הוקרבה על מזבח חרדת המוות אולי נשמע מוגזם אך שימו לב, בין השאר, שזו הפעם הראשונה בכל ימי חיי (מודל 81) שזכור לי שמערכות שב״כ הופעלו כמערכות אכיפה אל מול הציבור בישראל -  ״הדמוקרטיה היחידה במזה״ת״.

״שפכנו את המים עם התינוק״, כמו שאומרים באמריקה

עוד ראייה לכך שאתרגנו את הטיפול ושמרנו עליו מכל ובכך בעצם הקרבנו את עצמנו כחברה על מזבח הטיפול היא שהסכמנו בשקט לכך שתיקי הטיפול בקורונה נסגרו עם חותם חשאיות ל 30 (!!!) שנה. לו היינו חשדנים ומעדיפים את עצמנו על פני הטיפול - כחברה, היה קם פה יותר רעש על צעד כל כך בלתי דמוקרטי. 

לסיכום, בינתיים איני עוסק במספרים - זה מסיט, כאמור, את הדיון מעניינים ערכיים לויכוחים של מי חכם יותר בסטטיסטיק ושל מי הנתונים פחות מסולפים. מבטיח שבעתיד אשייף את חרבות הנתונים שלי