ובכל זאת, נתחיל במטאפורה מעולם הטיפולים הרפואיים (במקרה...)
כל מי שעבר טיפולים במחלה קשה יודע שנזקי הטיפולים על הגוף ובעיקר על הנפש קשים, קשים מאוד. יש יאמרו (לא אני, מנסיוני האישי): יותר מנזקי המחלה.
בדרך כלל, אם לא תמיד - זה שווה את זה.
ובכל זאת ישנם חולים שמעדיפים להמנע מטיפולים. לא בזה הנושא.
כך או כך חשוב, כשאנו מציגים או מנתחים טיפול שעברנו או נעבור, לקחת בחשבון את נזקיו לצד תועלתו.
חשוב הדבר עוד יותר כאשר מדובר בטיפול שהכלל מחשיב כטריויאלי.
אם אנו, כמיעוט, מרגישים שהטיפול קשה עלינו לנתח את נזקיו כדי שכל מי שעומד לפניו יחליט על בסיס נסיוננו ולא על בסעס האמונה הקולקטיבית שהינה לעיתים מוטה ולעיתים אף שגוייה.
בהמשך אמנה את נזקי הטיפול של החברה הישראלית במשבר הקורונה. אנסה להמנע מלאמר אם זה שווה את זה, לפחות לא בפוסט זה.
אנסה גם להמנע מויכוחים על מספרים, איני הלמ״ס איני מתיימר להיות, בעיקר מפאת מחסור בנתונים.
אמנה רק נזקים שצריך להיות ממש בר אמונה גדולה כדי לחשוב שאינם נזקים בוטים, כאלו שבהנתן ההחלטות שהתקבלו- לא ניתן לדמיין עולם בו הנזקים האלו לא בטוח התרחשו.
במילים אחרות - נזקים מתבקשים שכולנו ראינו במו עינינו.
אקפיד לאמר ״החברה״ ולא ״המדינה״ או ״התקשורת״ - ארחיב מדוע בפוסט אחר אבל בקצרה אומר שהחברה, לזכותה או לחובתה, התגייסה כאחת עם החלטות משרד הבריאות, התקשורת וכל מי שתמך בטיפול המניעתי
ובכן אלו הנזקים בראייתי.
סגרים ובידודים:
- עסקים עצמאיים שסומכים על לקוחות שמגיעים בפניהם ולא ברשת ספגו מכה קשה לכיס ולמוניטין בדמות איבוד עסקאות ואיבוד רציפות פניה מצד לקוחות. יתירה מכך: דווקא עסקים גדולים מאוד להם מחלקות משפטיות משופשפות שיודעות הרבה יותר טוב כיצד לאפשר להם להשאר פתוחים למרות התקנות האמירו מעל עסקים קטנים שנאלצו בהעדר ידע פשוט - לסגור
- רבים מאותם בעלי עסקים מעלה ורבים מבני הקהילה בכלל - בילו בבית במקום בחוץ. בילוי בבית יותר מהרגיל מלווה ברבים מהמקרים בדכאון או קושי עם כך שהעסק סגור. יש לצפות שהאלימות בבתים, שגם ככה גואה, אף החמירה. בתי בהם כבר הייתה אלימות הפכו לסיוט.
- שנה״ל של ילדינו הייתה מרוטשת. הם ראו את מורתם רבות דרך הזום (מסך) ונמנע מהם קשר ישיר לחבריהם. הילדים נאלצו להתמודד עם מערכת חינוך מזגזגת ולהיות מבולבלים מאוד לגבי רציפות שנה״ל
- הילדים בילו בבתים את כל שעותיהם. מול המסכים. קשה להאמין שילדים לא השמינו בתקופת הסגר, השמנת ילדים היא אחת מהמחלות הכי קשות שפוקדות את הדור הצעיר. נתנןו למחלה זו רוח גבית אדירה.
- נטיות לחרדה (ולהתאבדות ככה״נ). לא קל להיות בחרדה. לדאבוננו, גם כך מדינת ישראל מלאה בחרדה. הלומי קרב , נפגעי טרור, פחד מהאויב האיראני, קושי עם יוקר המחיה לא חסר פה. הישארות בין 4 קירות מחמיר את המצב לחרדים לפרנסתם ובכלל
- המנעות מקבלת טיפול רפואי בשל סגר או כי בביה״ח מדווח על מגיפה בין קירותיו. הכרזה על מצב חירום ועל ממדי המגיפה גרם לרבים (כולל אותי) להמנע מטיפולים רפואיים חשובים ביותר ולדחות אותם לעיתים למועד לא ידוע
- שירותים ממשלתיים בסיסיים כמו משרד הפנים נפגעו קשות בשל חוסר קבלת קהל
- ריחוק חברתי כהוראה מלמעלה, על כל המשתמע מכך.
- הפעלת השב״כ במעקב אחרי מפירי בידוד. זהו לא סממן של משטר חופשי, זה נורא
- סגירת השמים והגבלת חופש התנועה בכלל.
- שינוי אידיאלים אלטרואיסטים של אנשים: אנשים ששנים לא השתמשו בחד״פ מתוך רצון לשמור על הסביבה פתאום הרגישו בנוח להחליף 4 מסיכות ביום מתוך פחד מהמגיפה. אנשים שהרגישו בנוח לדבר עם זרים ולתת עזרה כבר לא התקרבו מפחד מהמגיפה. הפחד והחרדה נתנו לנו מנדט להיות אדם לאדם זאב ולפשוט מעלינו את הערכים שלנו. פחד וחרדה הם עידוד מאוד חזק להתנערות מערכים עיליים ולחזרה לערכים יותר בסיסיים ומיידיים.
- בעיות בסיסיות ביותר באופן יישום הדמוקרטיה: המדינה נמצאת כבר למעלה משנה תחת חוקי״חירום״ למעלה מ70 תקנות לשעת חירום תוקננו (יותר מכל מלחמה ממלחמות ישראל גם יחד), תיקי הקורונה נסגרו ל30 שנה. מאפיינים של משטר צבאי אפל תחת חסות הקורונה
חיסונים
- שסע, פלגנות והסתה על רקע מחלוקת החיסונים. לקרוא או אפילו לרמוז אודות אדם או לציבור שלם ״מפיצי מחלות״ זה לא עניין של מה בכך. על מה אני מבסס את הטיעון שכך קראו לציבור שלם? אם רק לחלק מהציבור מרשים להכנס למופע תרבות (התו הירוק) באמתלה שהציבור השני מסכן אותו שהרי די ברור שהציבור ממנו נמנע להכנס הוא ״מפיץ מחלות״
- אפליה מוסדית ואפליה בעסקים פרטיים על רקע בחירה רפואית: התו הירוק הינו מפלה, איך שלא תסובבו את זה. לחלק מותר לחלק אסור. האם מותר להפלות על רקע פחד ממפיצי מחלות? זו שאלה שאענה בפוסט אחר. עניתי חלקית פה
- תופעות לוואי של החיסונים: גם התומך הנלהב ביותר של הטיפול הרפואי שהושט פה לא יוכל להתכחש שלכל תרופה יש תופעות לוואי. קל וחומר לטיפול חדשני שפותח במשך פחות משנה כדי להספיק ולקבל אישור ״חירום״ובכך להסתוות לטיפול ותיק ולגיטימי. רבים ממני כבר נו בנושא תועות הלוואי, עד כמה חמורות התופעות לא רלוונטי מענייני דיון, אני שם את זה פה בעיקר כי תופעות הלוואי קיימות מטבע המציאות ואינן ידועות עד הסוף מטבע טבעה של החדשנות וכפועל יוצא איני מוכן להבין כיצד ניתן להתייחס למישהו שבוחר להמנע מהטיפול כמשוגע או כחריג.
- רבים מהמתחסנים בחרו לעשות זאת מתוך העידוד הממשלתי או בדמות זכויות אותן יקבלו או בדמות ההקלה אותה יחושו כשירד להם אות הקין מעל הראש. מדוע אני טוען טיעון כה חד ללא הוכחה? תחשבו על זה : הייתכן עולם בו רק למתחסנים מותר להכנס, בין השאר, למופעי תרבות ואין זו השפעה אדירה על החלטת הציבור האם להתחסן? אשמח לשמוע ממישהו שחושב שהתשובה היא לא. יש בכך טעם לפגם.
Comments
Post a Comment