כולם אוהבים הספונג׳ה. או: "זבנג וגמרנו, האמנם" (?)

 

בשנה האחרונה היימו עדים לאשליה שהציבור חי בו שלמגיפה ישנה נושנה (SARS) יש פתרון קסם. 

תחילה הייתה אשליה שאם רק נחזיק עוד קצת זמן בסגר הקורונה תיעלם מחיינו והתוצאות היו הרסניות. אפפה אותנו התחושה ש״כולנו סובלים בשביל כולנו״. הסבל והאיפוק יביא את המגיפה לסיומה ונחזור למה שהיה קודם. רק סבל מתמשך של כולנו וקריסת בתי עסק והקרבה תביא את הנחמה. ספונג׳ה

עם הופעת החיסון נוצרה האשליה שיש לחסן את כל כל כל האוכלוסיה ורק כך תיעלם המגיפה. Every last one of you. ספונג׳ה.

מעל כל האשליה הזו חולשת האשליה שדברים יחזרו לקדמותם, שאנשים יחזרו למות פחות. 

אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת - המציאות היא שהחולי הוא חלק מהחיים. לא נצליח למגר חולי באשר הוא אם רק ״נתאמץ ממש חזק״. אין לנו ברירה אלא לקבלו כresident במצודתנו.

אדם שפגש מחלה כרונית נאלץ לקבל זאת, אם יילחם חזק מדי הוא פשוט לא יחיה. 

חברה שפגשה מגיפה נאלצת לקבל זאת, אם היא תלחם חזר מדי היא פשוט לא תחיה.

אז מה עושים?

בגדול - סוג של כלום.

בקטן - לומדים להתרגל לעבודה שאין הרבה מה לעשות ועשיית כלום היא בהחלט אופציה

למה? כי זה עדיף על עשיית יתר שמוחקת כל אפשרות לחיות

לא קל לקבל על עצמנו את העול הזה - שכלום לא יעזור. 

קל וחומר כאשר יש ״חיסון״. אך גם ה״חיסון״ אינו פותר כלום כיוון שעל פי דרכם של המאמינים בו על כולם כולם להתחסן - ופה שורש הבעיה. אם העלות של ״פתרון״ הבעיה הוא קאסטות מתחסנים ובלתי מתחסנים אז העלות של ה״פתרון״ גבוהה מדי ומיד הוא נהיה אני פתרון ואנו חוזרים לנקוד בה עלינו לקבל שפשוט אין פתרון מתקבל על הדעת. שאינו מחריב או את הכלכלה או את זכויות האזרח של חלק גדול מאיתנו. פוסט עתידי יוקדש ביתר אריכות למדוע הפגיעה בזויות האזרח הזו בדיוק כל כך הרסנית.