Skip to main content

לא ‏להתסן ‏זה ‏כמו ‏לנהוג ‏בלי ‏רשיון. ‏האמנם???

 תשובתי לכמה דימויים מויכוח חיסוני הקורונה 

  • לא להתחסן ולהתרועע עם מחוסנים משול ללעלות לכביש ללא רשיון נהיגה
    • כמותית: ההסתברות שאדם ללא רשיון יגרור תאונה ושבתאונה יהיו נפגעים קשה גדול לעין שעור מההסתברות ש:אדם בלתי מחוסן יהיה נשא, ידביק, האדם המחוסן יידבק, ידביק אדם שלא יכול היה להתחסן, זה יידבק, ייחלה, ייפגע. למעשה, רק הסיכוי של אדם נשא להגיע לכדי מחלה ופגיעה קשה הוא נמוך מהסיכוי שאדם שעלה לכביש ללא רשיון יפגע וימית הולך רגל. 
    • איכותית: הפגיעה בזכות של אדם שבחר שלא להוציא רשיון ובשל כך לא יעלה לכביש היא פגיעה קלה (לא לעלות לכביש). הפגיעה באדם שבחר לא להתחסן ובשל כך לא יתרועע בחברה היא עצומה (נידוי חברתי). הויתור שבלהוציא רשיון הוא קטן לאין שיעור מהויתור שבלהוציא רשיון אם לא הוצאת 
  • הבלתי מחוסנים עוברים על החוק ופוגעים במחוסנים כי המחוסנים מדביקים אנשים שאיתרע מזלם ואינם יכולים להתחסן
טיעון זה אתקוף תחילה מוסרית ואזרחית: מה שאיפתנו כחברה להחיל על חברינו טיפול שאינו מעוניין בו כדי להגן על החברה מפני חולי. התשובה האישית שלי היא בשאלה מה יותר עדין: המרקם החברתי או המנעות מחולי? דעתי היא שאת המרקם החברתי אנו לוקחים כמובן מאליו ומרגישים בנוח להפר אך את להמנעות חולי, ממנו אנו פוחדים עד כדי חרדה, נותנים משקל אינסופי. כדי להמשיך ולהרהר בבעיה זו נתחיל בקיצוניות: האם נעדיף לחיות בחברה ללא חולי בה כל אחד מחוייב ללכת על פי כללים נוקשים  בהם זכויותיו לבחור, למשל, טיפול רפואי נרמסות? האם באמת היעדר חולי שווה את זה?. כדי לעזור לחזור מהקיצוניות למציאות נשאל עוד שאלה: האם גם אם נרמוס את זכויותיו הרפואיות של הפרט, האם נשיג את המצב הנכסף של עולם ללא חולי? אם כן, ניתן להמשיך את הויכוח אם זה שווה את זה, אם לא, הויכוח משתנה לשאלה הבאה: האם עולם בו זכויותיו הרפואיות של אדם נרמסות בו יש -פחות- חולי הוא העולם אליו אנו שואפים? האם חברה בה אנו מחליטים מה יהיה הטיפול אותו כל חברינו יעברו איננה חברה בה מהר מאוד מחליטים זה עבור זה בכל תחומי החיים? הויכוח נהיה פה עדין מאוד כי המרקם החברתי הוא כבר היום מורכב מהגבלות רבות שהחברה מטילה על הפרט. אטען פה שתי טענות: הזכות לקבל, או להחליט לא לקבל טיפול רפואי היא קדושה וגבוהה מחירויות אחרות שאנו לוקחים מהפרט. אבקש מכם לחשוב מתי, טרם פריצת המגיפה הנוכחית ביקשו מכם בצורה כה גורפת חברתית וחוקתית לעבור טיפול רפואי (כולל חיסונים). מדוע השאלה הזו חשובה? היא מראה מגמה על פיה המגיפה הנוכחית מכניסה אותנו לשינוי באופן בו אנו מתייחסים לחירויות הרפואיות של הפרט.
--- המשך יבוא ---

Comments

  1. The Perfect Casino: Top Offers & Bonuses at
    The septcasino Best Casino Offers. Casino worrione Bonuses & apr casino Promotions. With casinosites.one an emphasis on casino games, the gambling industry is poormansguidetocasinogambling.com expected to explode

    ReplyDelete

Post a Comment

Popular posts from this blog

אז.... מה הנזק ? (3)

בפוסט קודם  מניתי בהרחבה אודות נזקי אופן הטיפול במגיפת COVID-19 במדינת ישראל. פוסט אחרי זה ציינתי שחשוב לא להתבלבל בין נזקי המגיפה לנזקי הטיפול בה. כעת אשלים את התמונה ואקדיש פוסט זה למניית הנזקים מהמגיפה עצמה - נזקים מחוייבי המציאות, כאלו שאינם תלויים בטיפול. זהו אתגר מעט קשה שכן זה דורש ממני לשחק ב״מה היה לולא״ כי עליי לנסות להתעלם מהטיפול במגיפה אותו אנו מכירים ושבהחלט השפיע על יכולת הבנת התמונה. כדי להתמודד עם העיה הזו, ניתן לצפות מה קרה במדינות אחרות בהן הטיפול היה אחר, אך זה יכניס אותנו לבעיה סטטיסטית לא פשוטה ולבלתי פתירה - שכן כל מדינה היא שונה מאוד גם בהרכב האוכלוסיה וגם באיכות מערכת הבריאות הציבורית ולכן אינה בהכרח ברת השוואה. בנושא רק אוסיף לציין שיש הבל מאוד גדול בין מה שאכן אירע בלא מעט מדינות לבין אופן הסיקור ומה היה נראה בתקשורת, ולא אוסיף כי כאמור -  לא זה נושא הפוסט, לא הפוסט הזה לפחות. נתחיל אם כך: נזק ראשון וברור הוא חולי. חולי קשה שנגרם ממגיפה חדשה, מדבקת ביותר, שאופן הטיפול בה אינו מוכר. חולי לעיתים קשה, עד כדי נזק בלתי הפיך ואף מוות.. כאשר מגיפה היא מבדק...

למה לממן סוכן??? נו באמת...

או: למה לא כדאי לפחד מ ״לצאת פראייר״ כולנו מכירים את סדרת הפרסומות המצחיקה מאוד של חברת ביטוח גדולה כלשהי ובכיכובה של שני כהן הנהדרת עם הסלוגן הלא כל כך נהדר ״למה לממן סוכן״. נשאלת באמת השאלה - למה? בפוסט זה אנסה לשכנע אתכם שעצם השאלה מוצגת בצורה שהיא כביכול רטורית אך למעשה - מושתתת על סט ערכים קלוקל ורלוונטי למי שהחליט שנפשו חפצה בביטוח אסביר: תחילה, וללא קשר ישיר לשאלה שבנדון נשים משהו בנאלי על השולחן: עצם העובדה שמישהו מצחיק אותנו, ושני כהן היא כזו - היא קורעת, לא הופך אותו לצודק.  אחרי הכל - אותי פעם הצחיק דודו טופז עם האורנג׳דה.  כשהייתי ילד אדי מרפי הצחיק אותי מאוד מאוד בסטנאפ שוביניסטי מאוד מאוד - שבטח לא כל מה שאמר היה בו אפילו טיפת אמת. ג׳רי סיינפלד אמר פעם באחד הסקצ׳ים שלו שהאמרה השגורה: ״בכל בדיחה יש גרעין של אמת״ היא אמרה בלתי נכונה (ואז המשיך וציטט כהוכחה בדיחה עם עוגת גבינה). כאשר ההומור הוא לגלגני, זה אף חמור מכך: באמצעות לעג מנסים לרמוז לנו שעדיף להיות מאלו ש״צוחקים״ מאשר מאלו ש"צוחקים עליהם״. העחיחה מלגלגת על סוכני הביטוח בקוראה להם ״שוקה״ ואף מלגלגת על המשרד ...

אז... מה עושים (5)?

  במקום לשפוך כסף על חרדה מיובאת מחו״ל, בונים בתי חולים. מלא. שופכים כסף על מערכת הבריאות. אין בזה כדי לתקן את כל העוולות שמניתי בארבעת הפוסטים   האחרונים אני שב הוא מדגיש  אין בזה די  ֿ, אך אם יש משהו, וברור לכל מי שקורא בלוג זה שדעתי היא שמה שהיה צריך לשעות הרבה יותר קרובה ל״כלום״ מאשר למה שעשו. ובכל זאת: מה שאפשר היה לעשות זה זה:  להשקיע כסף במערכת הבריאות במקום לצאת לסגרים יקרים עשרות מונים שהיעילות שלהם מוטלת בספק גם כך.