Skip to main content

לא ‏להתסן ‏זה ‏כמו ‏לנהוג ‏בלי ‏רשיון. ‏האמנם???

 תשובתי לכמה דימויים מויכוח חיסוני הקורונה 

  • לא להתחסן ולהתרועע עם מחוסנים משול ללעלות לכביש ללא רשיון נהיגה
    • כמותית: ההסתברות שאדם ללא רשיון יגרור תאונה ושבתאונה יהיו נפגעים קשה גדול לעין שעור מההסתברות ש:אדם בלתי מחוסן יהיה נשא, ידביק, האדם המחוסן יידבק, ידביק אדם שלא יכול היה להתחסן, זה יידבק, ייחלה, ייפגע. למעשה, רק הסיכוי של אדם נשא להגיע לכדי מחלה ופגיעה קשה הוא נמוך מהסיכוי שאדם שעלה לכביש ללא רשיון יפגע וימית הולך רגל. 
    • איכותית: הפגיעה בזכות של אדם שבחר שלא להוציא רשיון ובשל כך לא יעלה לכביש היא פגיעה קלה (לא לעלות לכביש). הפגיעה באדם שבחר לא להתחסן ובשל כך לא יתרועע בחברה היא עצומה (נידוי חברתי). הויתור שבלהוציא רשיון הוא קטן לאין שיעור מהויתור שבלהוציא רשיון אם לא הוצאת 
  • הבלתי מחוסנים עוברים על החוק ופוגעים במחוסנים כי המחוסנים מדביקים אנשים שאיתרע מזלם ואינם יכולים להתחסן
טיעון זה אתקוף תחילה מוסרית ואזרחית: מה שאיפתנו כחברה להחיל על חברינו טיפול שאינו מעוניין בו כדי להגן על החברה מפני חולי. התשובה האישית שלי היא בשאלה מה יותר עדין: המרקם החברתי או המנעות מחולי? דעתי היא שאת המרקם החברתי אנו לוקחים כמובן מאליו ומרגישים בנוח להפר אך את להמנעות חולי, ממנו אנו פוחדים עד כדי חרדה, נותנים משקל אינסופי. כדי להמשיך ולהרהר בבעיה זו נתחיל בקיצוניות: האם נעדיף לחיות בחברה ללא חולי בה כל אחד מחוייב ללכת על פי כללים נוקשים  בהם זכויותיו לבחור, למשל, טיפול רפואי נרמסות? האם באמת היעדר חולי שווה את זה?. כדי לעזור לחזור מהקיצוניות למציאות נשאל עוד שאלה: האם גם אם נרמוס את זכויותיו הרפואיות של הפרט, האם נשיג את המצב הנכסף של עולם ללא חולי? אם כן, ניתן להמשיך את הויכוח אם זה שווה את זה, אם לא, הויכוח משתנה לשאלה הבאה: האם עולם בו זכויותיו הרפואיות של אדם נרמסות בו יש -פחות- חולי הוא העולם אליו אנו שואפים? האם חברה בה אנו מחליטים מה יהיה הטיפול אותו כל חברינו יעברו איננה חברה בה מהר מאוד מחליטים זה עבור זה בכל תחומי החיים? הויכוח נהיה פה עדין מאוד כי המרקם החברתי הוא כבר היום מורכב מהגבלות רבות שהחברה מטילה על הפרט. אטען פה שתי טענות: הזכות לקבל, או להחליט לא לקבל טיפול רפואי היא קדושה וגבוהה מחירויות אחרות שאנו לוקחים מהפרט. אבקש מכם לחשוב מתי, טרם פריצת המגיפה הנוכחית ביקשו מכם בצורה כה גורפת חברתית וחוקתית לעבור טיפול רפואי (כולל חיסונים). מדוע השאלה הזו חשובה? היא מראה מגמה על פיה המגיפה הנוכחית מכניסה אותנו לשינוי באופן בו אנו מתייחסים לחירויות הרפואיות של הפרט.
--- המשך יבוא ---

Comments

  1. The Perfect Casino: Top Offers & Bonuses at
    The septcasino Best Casino Offers. Casino worrione Bonuses & apr casino Promotions. With casinosites.one an emphasis on casino games, the gambling industry is poormansguidetocasinogambling.com expected to explode

    ReplyDelete

Post a Comment

Popular posts from this blog

אז... מה עושים (5)?

  במקום לשפוך כסף על חרדה מיובאת מחו״ל, בונים בתי חולים. מלא. שופכים כסף על מערכת הבריאות. אין בזה כדי לתקן את כל העוולות שמניתי בארבעת הפוסטים   האחרונים אני שב הוא מדגיש  אין בזה די  ֿ, אך אם יש משהו, וברור לכל מי שקורא בלוג זה שדעתי היא שמה שהיה צריך לשעות הרבה יותר קרובה ל״כלום״ מאשר למה שעשו. ובכל זאת: מה שאפשר היה לעשות זה זה:  להשקיע כסף במערכת הבריאות במקום לצאת לסגרים יקרים עשרות מונים שהיעילות שלהם מוטלת בספק גם כך.

אז... מה הנזק? (4) או: מעגל הנשרים

 כעת, משמניתי את נזקי הטיפול במגיפת הקורונה, מניתי את נזקי המגיפה עצמה ועמדתי על הבלבול בינהם אני מתפנה להצהיר את דעתי הבוטה. (בטרם זאת אבקש מכל מי שממשיך, לקרוא את שלושת הפוסטים הקודמים בסדרה - הלינקים ממש במשפט הקודם): זה לא היה שווה את זה לא רק שזה לא היה שווה את זה, אין בויכוח הזה כל צורך במספרים.  אבל המספרים ישנם - לא כעת, כעת נעסוק בפילוסופיה.  עוד תגיע העת. רבים כבר הציגו אותם בצורה מאוד משכנעת, אני אציג אותם ממש בפוסטים הקרובים הדיון על מספרים הוא דיון סרק שגורר את כולנו למלחמות על הנתונים ומרחיק אותנו מדיון איכותי על בשביל מה אנחנו חיים פה. הבקשה למספרים בויכוח הוא כמו לבקש קוארדינטות GPS מספריות כדי להבין שאבדת כשאתה כבר עמוק במדבר ונשרים חגים מעל ראשך .  לשם כך לא אכנס למספרים, במקום זאת - אצביע על הנשרים, הם בולטים וזועקים. נשר ראשון: המגיפה הינה סטטיסטית ופוגעת בחלק חסום ולא עצום מהאוכלוסיה - גם לפי ההערכות הכי פסימיות, עמן אני כמוןבן לא מסכים וקורא להן הערכות יתר - זו אינה מגיפה שמביאה עמה אפוקליפסה משנה מציאות. לראייה - ציבורים שלמים שלא הקפידו כלל...

כולם אוהבים הספונג׳ה. או: "זבנג וגמרנו, האמנם" (?)

  בשנה האחרונה היימו עדים לאשליה שהציבור חי בו שלמגיפה ישנה נושנה (SARS) יש פתרון קסם.  תחילה הייתה אשליה שאם רק נחזיק עוד קצת זמן בסגר הקורונה תיעלם מחיינו והתוצאות היו הרסניות . אפפה אותנו התחושה ש״כולנו סובלים בשביל כולנו״. ה סבל והאיפוק יביא את המגיפה לסיומה ונחזור למה שהיה קודם. רק סבל מתמשך של כולנו וקריסת בתי עסק ו הקרבה  תביא את הנחמה. ספונג׳ה עם הופעת החיסון נוצרה האשליה שיש לחסן את  כל כל כל  האוכלוסיה ורק כך תיעלם המגיפה. Every last one of you. ספונג׳ה. מעל כל האשליה הזו חולשת האשליה שדברים יחזרו לקדמותם, שאנשים יחזרו למות פחות.  אבל המציאות היא הרבה יותר מורכבת - המציאות היא שהחולי הוא חלק מהחיים. לא נצליח למגר חולי באשר הוא אם רק ״נתאמץ ממש חזק״. אין לנו ברירה אלא לקבלו כresident במצודתנו. אדם שפגש מחלה כרונית נאלץ לקבל זאת, אם יילחם חזק מדי הוא פשוט לא יחיה.  חברה שפגשה מגיפה נאלצת לקבל זאת, אם היא תלחם חזר מדי היא פשוט לא תחיה. אז מה עושים? בגדול - סוג של כלום. בקטן - לומדים להתרגל לעבודה שאין הרבה מה לעשות ועשיית כלום היא בהחלט אופציה ...