Skip to main content

אז למה בעצם לא לצלם כל רגע?

 

בפוסט הקודם הבטחתי סדרת פוסטים אודות העצות שהופיעו שם. נתחיל ב:

אז למה בעצם לא צלם כל רגע?

הפעם בלשון זכר אך מיועד גם לכן, צלמות.

גם לי, כמו כולכם יש כמות עצומה של תמונות ואני מרגיש שזה לא משהו. הפוסט הזה הוא תוצאה של מחשבות על מה בעצם ״לא משהו״ בזה. אני לחלוטין לחלוטין מתעלם בפוסט מרשתות דמויות אינסטגרם שמעודדות אותנו לייצר תוכן ציולמי חסר ערך מהסיבה הפשוט שאיני מנוי בהן באמת. פייסבוק אינו נחשב במובן הזה (יש לי שם מעט מאוד תמונות). Google photos נחשב בתור enabler של מה שאדבר מטה.

נתתי דעתי אודות שימוש במצלמת הטלפון כדי להנציח רגעים בחיים. 
 
בפוסט הזה אנסה להבהיר מה בעצם יש לי נגד המנהג.

נתחיל בסיבות טובות מאוד לצילום:

  1. הנצחת רגע שאחרת אולי נשכח. תמונה משמשת עוגן לזכרון גם שנים רבות אחרי שהרגע נשכח, בעיקר אצל מי שזכרונו אינו ״צילומי״.
  2. חוויית הצילום כתחביב. רבים מביננו (בהחלט לא אני) הם חובבי צילום. מעטים עוסקים בכך כמקצוע. צילום עם המצלמות המדהימות שהטלפונים היום מספקים לנו מספקים מעט מהחוויה של עיסוק בתחום אותו אנו אוהבים.
שתי הסיבות האלו, כמו כל דבר טוב,  הן בדיוק מה שהופך פרצופו לסיבות הלא טובות כשהן מוגזמות,.בעניינו, בחסות כמות התמונות האינסופית והתדר המשוגע בו ניתן צלם תמונות:
הנצחת רגע
אתחיל ואומר שיש טעם בכ רק כדי לייצר בעתיד עוגן לזכרון שיחזיר אותנו גע כי להנתיח באמת רדע אין לנו פשוט שום סיכוי הוא נקודה קטנה וחולפת בזמן - זה הרגע, לא הפיקסלים בתמונה.
וכל זאת אענה לגבי למה הנצחת רגעים, כעוגן לזכרון, יכולה להעשות טוב יותר וטוב פחות
אפריד לשם כך בין רגעים מתמשכים (אירועים) לבין רגעים חולפים (instant)

לגבי רגעים מתמשכים: האם כדי להנציח טיול עם מי מקרובינו באמת צריך תמונה מכל נקודת ציון בטיול או די בהנצחת קרובינו פעם אחת לאורך כל הטיול? במילים אחרות: אנו מנסים לתפוס את הרגע ה״מושלם״. אך רגע כזה הוא למעשה כל הטיול. לפיכך, כל תמונה תעשה את העבודה. אין צורך ב״רגע המושלם״ או בזוית הכי מחמיאה לגיסה. האם אנו למעשה מנסים להשוויץ בפני קרובינו עד כמה טוב ל״תפסנו״ אותם? מה אנחנו באמת מנסים להשיג - זו השאלה. נסיון לביים מא תמונות הוא פשוט בלתי נסבל על כולם, לפחות עליי. מעבר לכך: כ תמונה מוזילה את ערכן של כל שאר התמונות. למעשה יש כאן סוג של אינפצליה בה כמות גדולה מקטינה את ערכו של כל פרט.
 
לגבי רגעים חולפים: רוב הסיכויים שנפספס את הרגע. למעשה, בנסיוננו לצלם את הרגע אנו מפספסים גם את חוויית הרגע בעצמנו ולא רק את הנצחתו.

אחזור כעת ואענה על חובבי הציום כאומנות שביננו:

 אם הצילום חביב עלינו כל כך אז ודאי אנו רוצים להדמות לגדולי הצילום, קרי צלמי הפילם. לשם כך לכל הפחות עלינו לשאוף לצלם כמוהם - מעט ולהשתפר עם הזמן בכך. גם כאן לטעמי צילום מרובה מחמיץ את המטרה. שוב עולה פה הנקודה: אנו מנסים לייצר תמונות רבות ומרשימות כל אחת ושוכחים שעצם בחירת הרגע (היחיד) אותו ברצוננו להנציח היא היא האמנות. הבחירה במיעוט הרגעים היא היא האמונות. המילה אינפלציה שוב עולה בי.

אסכם בקלישאה שיותר מדי מכל דבר מחציץ את המטרה וגם שמי שמצלם המון את כולם הוא די מעייף ומתיש את כל מושאי הצילום. פה אפשר גם להוסיף את הענין שככל שמרבים הערך של כל תמונה צונח וזה תקף לשתי הסיבות מעלה.

Comments

Popular posts from this blog

אז.... מה הנזק ? (2) או: הביצה, התרנגולת ‏והבלבול

בפוסט הקודם מניתי את נזקי מסע הטיפול המניעתי של החברה במגיפת הקורונה. בפוסט זה ארצה להדגיש נקודה חשובה: הנזקים שמניתי נתפשים בקרב הציבור כ"נזקי המגיפה" אך למעשה הם נזקי הטיפול. מדוע כה חשוב לעמוד על ההבדל?  התשובה לכך ברורה: רק כך אפשר לבדוק האם הטיפול היה "שווה את זה". במילים אחרות, אם כחברה אנו נוהגים באופן שהנזק שהוא גורם אינו עולה על התועלת. לא בכך עוסק פוסט זה. פה אני רק מדגיש: אין להתבלבל בין נזקי המגיפה לנזקי הטיפול לדוגמא: מי שאיבד פרנסה וישב בבידוד "בגלל הקורונה" למעשה ישב בבית ואיבד פרנסה "פרנסה בגלל הטיפול. הבלול נגרם כאשר מניחים שהטיפול הוא כרח המציאות. לדוגמא: כעת משכל הציבור התחסן הצלחת החיסון נחגגת בכל שכולם ללא מסיכות. פה הבלבול הו עצום וכפול ומכופל. תחילה, המסיכות הן חלק מהטיפול ולא חלק מהמגיפה, כלומר אין ביכולתו של החיסון לשנות את עצם הגזירה שיש לחבוש מסיכות. ומהכיוון השני: אין בעצם כך שלציבור יש תחושת ביטחון מוגברת כדי להציג את הצלחת מבצע החיסונים. יקומו אנשים כדוגמתי ויאמרו שמעולם לא היה באמת צורך במסיכות וניתן להתווכח...

אז.... מה הנזק ? (3)

בפוסט קודם  מניתי בהרחבה אודות נזקי אופן הטיפול במגיפת COVID-19 במדינת ישראל. פוסט אחרי זה ציינתי שחשוב לא להתבלבל בין נזקי המגיפה לנזקי הטיפול בה. כעת אשלים את התמונה ואקדיש פוסט זה למניית הנזקים מהמגיפה עצמה - נזקים מחוייבי המציאות, כאלו שאינם תלויים בטיפול. זהו אתגר מעט קשה שכן זה דורש ממני לשחק ב״מה היה לולא״ כי עליי לנסות להתעלם מהטיפול במגיפה אותו אנו מכירים ושבהחלט השפיע על יכולת הבנת התמונה. כדי להתמודד עם העיה הזו, ניתן לצפות מה קרה במדינות אחרות בהן הטיפול היה אחר, אך זה יכניס אותנו לבעיה סטטיסטית לא פשוטה ולבלתי פתירה - שכן כל מדינה היא שונה מאוד גם בהרכב האוכלוסיה וגם באיכות מערכת הבריאות הציבורית ולכן אינה בהכרח ברת השוואה. בנושא רק אוסיף לציין שיש הבל מאוד גדול בין מה שאכן אירע בלא מעט מדינות לבין אופן הסיקור ומה היה נראה בתקשורת, ולא אוסיף כי כאמור -  לא זה נושא הפוסט, לא הפוסט הזה לפחות. נתחיל אם כך: נזק ראשון וברור הוא חולי. חולי קשה שנגרם ממגיפה חדשה, מדבקת ביותר, שאופן הטיפול בה אינו מוכר. חולי לעיתים קשה, עד כדי נזק בלתי הפיך ואף מוות.. כאשר מגיפה היא מבדק...

אז... מה הנזק? (4) או: מעגל הנשרים

 כעת, משמניתי את נזקי הטיפול במגיפת הקורונה, מניתי את נזקי המגיפה עצמה ועמדתי על הבלבול בינהם אני מתפנה להצהיר את דעתי הבוטה. (בטרם זאת אבקש מכל מי שממשיך, לקרוא את שלושת הפוסטים הקודמים בסדרה - הלינקים ממש במשפט הקודם): זה לא היה שווה את זה לא רק שזה לא היה שווה את זה, אין בויכוח הזה כל צורך במספרים.  אבל המספרים ישנם - לא כעת, כעת נעסוק בפילוסופיה.  עוד תגיע העת. רבים כבר הציגו אותם בצורה מאוד משכנעת, אני אציג אותם ממש בפוסטים הקרובים הדיון על מספרים הוא דיון סרק שגורר את כולנו למלחמות על הנתונים ומרחיק אותנו מדיון איכותי על בשביל מה אנחנו חיים פה. הבקשה למספרים בויכוח הוא כמו לבקש קוארדינטות GPS מספריות כדי להבין שאבדת כשאתה כבר עמוק במדבר ונשרים חגים מעל ראשך .  לשם כך לא אכנס למספרים, במקום זאת - אצביע על הנשרים, הם בולטים וזועקים. נשר ראשון: המגיפה הינה סטטיסטית ופוגעת בחלק חסום ולא עצום מהאוכלוסיה - גם לפי ההערכות הכי פסימיות, עמן אני כמוןבן לא מסכים וקורא להן הערכות יתר - זו אינה מגיפה שמביאה עמה אפוקליפסה משנה מציאות. לראייה - ציבורים שלמים שלא הקפידו כלל...