אז למה בעצם לא לצלם כל רגע?

 

בפוסט הקודם הבטחתי סדרת פוסטים אודות העצות שהופיעו שם. נתחיל ב:

אז למה בעצם לא צלם כל רגע?

הפעם בלשון זכר אך מיועד גם לכן, צלמות.

גם לי, כמו כולכם יש כמות עצומה של תמונות ואני מרגיש שזה לא משהו. הפוסט הזה הוא תוצאה של מחשבות על מה בעצם ״לא משהו״ בזה. אני לחלוטין לחלוטין מתעלם בפוסט מרשתות דמויות אינסטגרם שמעודדות אותנו לייצר תוכן ציולמי חסר ערך מהסיבה הפשוט שאיני מנוי בהן באמת. פייסבוק אינו נחשב במובן הזה (יש לי שם מעט מאוד תמונות). Google photos נחשב בתור enabler של מה שאדבר מטה.

נתתי דעתי אודות שימוש במצלמת הטלפון כדי להנציח רגעים בחיים. 

 

בפוסט הזה אנסה להבהיר מה בעצם יש לי נגד המנהג.

נתחיל בסיבות טובות מאוד לצילום:

1. הנצחת רגע שאחרת אולי נשכח. תמונה משמשת עוגן לזכרון גם שנים רבות אחרי שהרגע נשכח, בעיקר אצל מי שזכרונו אינו ״צילומי״.
2. חוויית הצילום כתחביב. רבים מביננו (בהחלט לא אני) הם חובבי צילום. מעטים עוסקים בכך כמקצוע. צילום עם המצלמות המדהימות שהטלפונים היום מספקים לנו מספקים מעט מהחוויה של עיסוק בתחום אותו אנו אוהבים.
   

שתי הסיבות האלו, כמו כל דבר טוב,  הן בדיוק מה שהופך פרצופו לסיבות הלא טובות כשהן מוגזמות,.בעניינו, בחסות כמות התמונות האינסופית והתדר המשוגע בו ניתן צלם תמונות:

הנצחת רגע

אתחיל ואומר שיש טעם בכ רק כדי לייצר בעתיד עוגן לזכרון שיחזיר אותנו גע כי להנתיח באמת רדע אין לנו פשוט שום סיכוי הוא נקודה קטנה וחולפת בזמן - זה הרגע, לא הפיקסלים בתמונה.

וכל זאת אענה לגבי למה הנצחת רגעים, כעוגן לזכרון, יכולה להעשות טוב יותר וטוב פחות

אפריד לשם כך בין רגעים מתמשכים (אירועים) לבין רגעים חולפים (instant)

לגבי רגעים מתמשכים: האם כדי להנציח טיול עם מי מקרובינו באמת צריך תמונה מכל נקודת ציון בטיול או די בהנצחת קרובינו פעם אחת לאורך כל הטיול? במילים אחרות: אנו מנסים לתפוס את הרגע ה״מושלם״. אך רגע כזה הוא למעשה כל הטיול. לפיכך, כל תמונה תעשה את העבודה. אין צורך ב״רגע המושלם״ או בזוית הכי מחמיאה לגיסה. האם אנו למעשה מנסים להשוויץ בפני קרובינו עד כמה טוב ל״תפסנו״ אותם? מה אנחנו באמת מנסים להשיג - זו השאלה. נסיון לביים מא תמונות הוא פשוט בלתי נסבל על כולם, לפחות עליי. מעבר לכך: כ תמונה מוזילה את ערכן של כל שאר התמונות. למעשה יש כאן סוג של אינפצליה בה כמות גדולה מקטינה את ערכו של כל פרט.

 

לגבי רגעים חולפים: רוב הסיכויים שנפספס את הרגע. למעשה, בנסיוננו לצלם את הרגע אנו מפספסים גם את חוויית הרגע בעצמנו ולא רק את הנצחתו.

אחזור כעת ואענה על חובבי הציום כאומנות שביננו:

 אם הצילום חביב עלינו כל כך אז ודאי אנו רוצים להדמות לגדולי הצילום, קרי צלמי הפילם. לשם כך לכל הפחות עלינו לשאוף לצלם כמוהם - מעט ולהשתפר עם הזמן בכך. גם כאן לטעמי צילום מרובה מחמיץ את המטרה. שוב עולה פה הנקודה: אנו מנסים לייצר תמונות רבות ומרשימות כל אחת ושוכחים שעצם בחירת הרגע (היחיד) אותו ברצוננו להנציח היא היא האמנות. הבחירה במיעוט הרגעים היא היא האמונות. המילה אינפלציה שוב עולה בי.

אסכם בקלישאה שיותר מדי מכל דבר מחציץ את המטרה וגם שמי שמצלם המון את כולם הוא די מעייף ומתיש את כל מושאי הצילום. פה אפשר גם להוסיף את הענין שככל שמרבים הערך של כל תמונה צונח וזה תקף לשתי הסיבות מעלה.