הבלוג של עודד

  במקום לשפוך כסף על חרדה מיובאת מחו״ל, בונים בתי חולים. מלא. שופכים כסף על מערכת הבריאות. אין בזה כדי לתקן את כל העוולות שמניתי בארבעת הפוסטים   האחרונים אני שב הוא מדגיש  אין בזה די  ֿ, אך אם יש משהו, וברור לכל מי שקורא בלוג זה שדעתי היא שמה שהיה צריך לשעות הרבה יותר קרובה ל״כלום״ מאשר למה שעשו. ובכל זאת: מה שאפשר היה לעשות זה זה:  להשקיע כסף במערכת הבריאות במקום לצאת לסגרים יקרים עשרות מונים שהיעילות שלהם מוטלת בספק גם כך.

 כעת, משמניתי את נזקי הטיפול במגיפת הקורונה, מניתי את נזקי המגיפה עצמה ועמדתי על הבלבול בינהם אני מתפנה להצהיר את דעתי הבוטה. (בטרם זאת אבקש מכל מי שממשיך, לקרוא את שלושת הפוסטים הקודמים בסדרה - הלינקים ממש במשפט הקודם): זה לא היה שווה את זה לא רק שזה לא היה שווה את זה, אין בויכוח הזה כל צורך במספרים.  אבל המספרים ישנם - לא כעת, כעת נעסוק בפילוסופיה.  עוד תגיע העת. רבים כבר הציגו אותם בצורה מאוד משכנעת, אני אציג אותם ממש בפוסטים הקרובים הדיון על מספרים הוא דיון סרק שגורר את כולנו למלחמות על הנתונים ומרחיק אותנו מדיון איכותי על בשביל מה אנחנו חיים פה. הבקשה למספרים בויכוח הוא כמו לבקש קוארדינטות GPS מספריות כדי להבין שאבדת כשאתה כבר עמוק במדבר ונשרים חגים מעל ראשך .  לשם כך לא אכנס למספרים, במקום זאת - אצביע על הנשרים, הם בולטים וזועקים. נשר ראשון: המגיפה הינה סטטיסטית ופוגעת בחלק חסום ולא עצום מהאוכלוסיה - גם לפי ההערכות הכי פסימיות, עמן אני כמוןבן לא מסכים וקורא להן הערכות יתר - זו אינה מגיפה שמביאה עמה אפוקליפסה משנה מציאות. לראייה - ציבורים שלמים שלא הקפידו כלל...

בפוסט קודם  מניתי בהרחבה אודות נזקי אופן הטיפול במגיפת COVID-19 במדינת ישראל. פוסט אחרי זה ציינתי שחשוב לא להתבלבל בין נזקי המגיפה לנזקי הטיפול בה. כעת אשלים את התמונה ואקדיש פוסט זה למניית הנזקים מהמגיפה עצמה - נזקים מחוייבי המציאות, כאלו שאינם תלויים בטיפול. זהו אתגר מעט קשה שכן זה דורש ממני לשחק ב״מה היה לולא״ כי עליי לנסות להתעלם מהטיפול במגיפה אותו אנו מכירים ושבהחלט השפיע על יכולת הבנת התמונה. כדי להתמודד עם העיה הזו, ניתן לצפות מה קרה במדינות אחרות בהן הטיפול היה אחר, אך זה יכניס אותנו לבעיה סטטיסטית לא פשוטה ולבלתי פתירה - שכן כל מדינה היא שונה מאוד גם בהרכב האוכלוסיה וגם באיכות מערכת הבריאות הציבורית ולכן אינה בהכרח ברת השוואה. בנושא רק אוסיף לציין שיש הבל מאוד גדול בין מה שאכן אירע בלא מעט מדינות לבין אופן הסיקור ומה היה נראה בתקשורת, ולא אוסיף כי כאמור -  לא זה נושא הפוסט, לא הפוסט הזה לפחות. נתחיל אם כך: נזק ראשון וברור הוא חולי. חולי קשה שנגרם ממגיפה חדשה, מדבקת ביותר, שאופן הטיפול בה אינו מוכר. חולי לעיתים קשה, עד כדי נזק בלתי הפיך ואף מוות.. כאשר מגיפה היא מבדק...

בפוסט הקודם מניתי את נזקי מסע הטיפול המניעתי של החברה במגיפת הקורונה. בפוסט זה ארצה להדגיש נקודה חשובה: הנזקים שמניתי נתפשים בקרב הציבור כ"נזקי המגיפה" אך למעשה הם נזקי הטיפול. מדוע כה חשוב לעמוד על ההבדל?  התשובה לכך ברורה: רק כך אפשר לבדוק האם הטיפול היה "שווה את זה". במילים אחרות, אם כחברה אנו נוהגים באופן שהנזק שהוא גורם אינו עולה על התועלת. לא בכך עוסק פוסט זה. פה אני רק מדגיש: אין להתבלבל בין נזקי המגיפה לנזקי הטיפול לדוגמא: מי שאיבד פרנסה וישב בבידוד "בגלל הקורונה" למעשה ישב בבית ואיבד פרנסה "פרנסה בגלל הטיפול. הבלול נגרם כאשר מניחים שהטיפול הוא כרח המציאות. לדוגמא: כעת משכל הציבור התחסן הצלחת החיסון נחגגת בכל שכולם ללא מסיכות. פה הבלבול הו עצום וכפול ומכופל. תחילה, המסיכות הן חלק מהטיפול ולא חלק מהמגיפה, כלומר אין ביכולתו של החיסון לשנות את עצם הגזירה שיש לחבוש מסיכות. ומהכיוון השני: אין בעצם כך שלציבור יש תחושת ביטחון מוגברת כדי להציג את הצלחת מבצע החיסונים. יקומו אנשים כדוגמתי ויאמרו שמעולם לא היה באמת צורך במסיכות וניתן להתווכח...

ספוילר: פוסט זה אינו פוסט על חיסונים. ובכל זאת, נתחיל במטאפורה מעולם הטיפולים הרפואיים (במקרה...) כל מי שעבר טיפולים במחלה קשה יודע שנזקי הטיפולים על הגוף ובעיקר על הנפש קשים, קשים מאוד. יש יאמרו (לא אני, מנסיוני האישי): יותר מנזקי המחלה. בדרך כלל, אם לא תמיד - זה שווה את זה. ובכל זאת ישנם חולים שמעדיפים להמנע מטיפולים. לא בזה הנושא.  כך או כך חשוב, כשאנו מציגים או מנתחים טיפול שעברנו או נעבור, לקחת בחשבון את נזקיו לצד תועלתו.  חשוב הדבר עוד יותר כאשר מדובר בטיפול שהכלל מחשיב כטריויאלי.  אם אנו, כמיעוט, מרגישים שהטיפול קשה עלינו לנתח  את נזקיו כדי שכל מי שעומד לפניו יחליט על בסיס נסיוננו ולא על בסעס האמונה הקולקטיבית שהינה לעיתים מוטה ולעיתים אף שגוייה. בהמשך אמנה את נזקי הטיפול של החברה הישראלית במשבר הקורונה. אנסה להמנע מלאמר אם זה שווה את זה, לפחות לא בפוסט זה. אנסה גם להמנע מויכוחים על מספרים, איני הלמ״ס איני מתיימר להיות, בעיקר מפאת מחסור בנתונים.  אמנה רק נזקים שצריך להיות ממש בר אמונה גדולה כדי לחשוב שאינם נזקים בוטים, כאלו שבהנתן ההחלטות שהתקבלו-  ל...

או: למה לא כדאי לפחד מ ״לצאת פראייר״ כולנו מכירים את סדרת הפרסומות המצחיקה מאוד של חברת ביטוח גדולה כלשהי ובכיכובה של שני כהן הנהדרת עם הסלוגן הלא כל כך נהדר ״למה לממן סוכן״. נשאלת באמת השאלה - למה? בפוסט זה אנסה לשכנע אתכם שעצם השאלה מוצגת בצורה שהיא כביכול רטורית אך למעשה - מושתתת על סט ערכים קלוקל ורלוונטי למי שהחליט שנפשו חפצה בביטוח אסביר: תחילה, וללא קשר ישיר לשאלה שבנדון נשים משהו בנאלי על השולחן: עצם העובדה שמישהו מצחיק אותנו, ושני כהן היא כזו - היא קורעת, לא הופך אותו לצודק.  אחרי הכל - אותי פעם הצחיק דודו טופז עם האורנג׳דה.  כשהייתי ילד אדי מרפי הצחיק אותי מאוד מאוד בסטנאפ שוביניסטי מאוד מאוד - שבטח לא כל מה שאמר היה בו אפילו טיפת אמת. ג׳רי סיינפלד אמר פעם באחד הסקצ׳ים שלו שהאמרה השגורה: ״בכל בדיחה יש גרעין של אמת״ היא אמרה בלתי נכונה (ואז המשיך וציטט כהוכחה בדיחה עם עוגת גבינה). כאשר ההומור הוא לגלגני, זה אף חמור מכך: באמצעות לעג מנסים לרמוז לנו שעדיף להיות מאלו ש״צוחקים״ מאשר מאלו ש"צוחקים עליהם״. העחיחה מלגלגת על סוכני הביטוח בקוראה להם ״שוקה״ ואף מלגלגת על המשרד ...